בפרשת ויצא נולדות ללאה אמנו, לצד ששת בניה, גם בנות — ובראשן דינה. פרשה זו, שכולה שזורה בלשונות הודיה, מלמדת אותנו נקודה מיוחדת: יש קשר עמוק בין הודיה לבין בנות, בין הכרת הטוב לבין הנשיות. בואו נתבונן בשני מקומות בפרשה שבהם באה לידי ביטוי ההודיה המיוחדת על מתנת הבת.
אמרו חז"ל: "עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים". ובאבות האומה מוצאים אנו שלושה עמודים אלה: אברהם אבינו — עמוד החסד; יצחק אבינו — עמוד העבודה והתפילה; יעקב אבינו — עמוד התורה. ומעניין לשאול: איזה עמוד שייך לאמהות? מדוע יש "אבות" בכל עמוד ועמוד, ואין "אבא" לעמוד הרביעי — עמוד ההודיה?
אומר המדרש רבה על פרשתנו, על הפסוק "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'": לאה אמנו תפסה פלך של הודיה — עמדו ממנה בעלי הודיה. לאה אמנו היא זו שנעשית, למעשה, "עמוד ההודיה" של האומה. ומעניין: דווקא אישה, לא איש, מייצגת את מידת ההודיה בשורשה.
יש דבר נפלא במיוחד בבנות ישראל בכל הנוגע להודיה: הבת מתרגשת ומתחברת להודיה הרבה יותר מהבן. ההודיה מקרבת אותה יותר לאבינו שבשמיים, פותחת עליה את הלבבות. זהו דבר מיוחד ויקר שחנן בו הקדוש ברוך הוא את בנות ישראל, שעל ידו הן יכולות להגיע לקיים "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" מתוך התרגשות ותחושת לב עמוקה. ולכן, כך מלמדת אותנו הפרשה, לעמוד ההודיה — יש אמא, ולא אבא: המקור שממנו יונקת האומה כולה את הכוח להודות, נובע מלאה אמנו.
ומתוך יסוד זה, נלמד עתה שני מקומות בפרשתנו שבהם מתבטאת ההודיה המיוחדת שמעוררת לידת בת — הודיה שהנחילה לנו לאה אמנו עד ימינו אלה.
נהגו בעדות המזרח, כשנולדת בת, לעשות סעודת הודיה הקרויה "זֶבֶד הַבַּת". מניין המילה הזו, "זבד"? היא לקוחה ישירות מפרשתנו: כשנולד ליעקב בנו השישי, אמרה לאה: "זְבָדַנִי אֱלֹקִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב... וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן". המילה "זבד" היא מילה חד־פעמית בכל התנ"ך — אינה מופיעה בשום מקום אחר, ומפרשים רבים חיפשו את משמעותה המדויקת. תרגום אונקלוס מפרש: "חֻלָק טָב" — חלק טוב.
אולם יש להתבונן: מדוע בחרה לאה במילה נדירה שכזו, שאין לה אח ורע בתנ"ך? ועוד: הפסוק הבא אומר "וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה" — וזה תמוה, שהרי בכל שאר הלידות בפרשה כתוב "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד", ואילו כאן, לפני לידת דינה, לא נאמר "ותהר" אלא רק "ואחר ילדה" — מה פשר השינוי? ושאלה שלישית, החמורה מכולן: לאה אמנו, סמל ההודיה בישראל — וכי לא הודתה לקדוש ברוך הוא כשנולדה לה בת? היכן ההודיה על לידת דינה?
מבאר האבן עזרא פירוש נפלא: "ואחר ילדה בת" — דע לך: זבולון ודינה היו תאומים! הם נולדו יחד, באותו הריון ממש, ולכן לא נאמר "ותהר עוד", כיוון שלא היה כאן הריון נוסף כלל, אלא לידה נוספת מתוך אותו הריון עצמו.
וכשראתה לאה אמנו איזה דבר נפלא נתן לה בורא עולם — זכתה לתאומים, בן ובת יחד — אמרה "זֵבֶד". ומהי המילה "זבד"? ראשי תיבות: זְבֻלוּן דִּינָה. "זֵבֶד טוֹב" — הכוונה, זְבֻלוּן וְדִינָה, מתנה כפולה ונפלאה מבורא עולם. נמצא שדווקא במילה "זבד" הודתה לאה גם על לידת דינה, אלא שהודייתה על הבת הייתה שלובה ומוסתרת בתוך הודייתה על הבן. מכאן נהגו הספרדים לקרוא לסעודת ההודיה על לידת הבת "זבד הבת" — בלשון שבה הודתה לאה אמנו על הבת שנולדה לה, יחד עם אחיה התאום.
חידוש נוסף על בת בפרשתנו נמצא בלידת בנה של זלפה שפחת לאה: "וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר". והתמיהה מיידית: הרי נולד כאן בן, לא בת — מדוע אם כן אומרת לאה "כי אשרוני בנות", בלשון רבות, כאילו מדובר בבנות?
מבאר בעל ה"חידה" בספרו "ראש דוד" פירוש מתוק מאוד. בפרשת "וזאת הברכה", כשמשה רבנו מברך את השבטים, הוא מגיע לשבט אשר ואומר: "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר". והלשון תמוהה: מדוע "ברוך מבנים אשר" ולא פשוט "ברוך בבנים אשר"? מביא ה"חידה" את דברי הגמרא, שרב חסדא היה אומר: "בְּנָתַן עֲדִיפָא לִי" — בנות עדיפות עליי מבנים. ומדוע? מוסיפים התוספות: מפני שבבנות אפשר לבחור את החתנים — נותנים אותן לחתנים תלמידי חכמים, ואז יש לאדם גם חתנים תלמידי חכמים וגם נכדים תלמידי חכמים. ואילו בבנים, אין הבחירה בידי האדם. ורב חסדא עצמו זכה, על פי המסופר, לחתן את בנותיו עם גדולי תלמידי חכמים.
נמצא, שכאשר אדם זוכה שביתו מוליד תלמידי חכמים על ידי בנותיו, זהו אפילו עדיף מאשר בנים ממש. וזהו שאמר רש"י על הפסוק "יהי רצוי אחיו" — ששבט אשר זכה לבנות נפלאות במיוחד, שנישאו לכהנים גדולים ולמלכים. וזהו שכיוון משה רבנו באומרו "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר" — יותר מברכת בנים, התברך אשר בבנות שיצאו ממנו.
ומעתה מובן גם פסוקנו: כשנולד לזלפה בן, ראתה לאה אמנו, כביכול ברוח הקודש, שעתידות לצאת מהשבט הזה בנות נפלאות ומתוקות, שינשאו לתלמידי חכמים, לכהנים גדולים ולמלכים — ואמרה מתוך אושר רב: "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת" — הבנות שעתידות לצאת מכאן יביאו לי אושר רב, ועל כך אני מודה מקרב לב לבורא עולם.
יהי רצון שנזכה כולנו, כל ימי חיינו, להודות ולאהוב את ה' מכל הלב — תמיד, על כל מתנה ומתנה שהוא נותן לנו, בין בבנים ובין בבנות.